על מה ולמה? | כתבו לנו | הרצאות

רון טובי 碧龙

אוהל משה

19.05.11 | תגובה אחת | תגים: ,

הגעתי לשנגחאי לפני כמה ימים ומייד רצתי לעבודה במפעל החדש. יום שבת הגיע והנה הזדמנות ראשונה לטייל ולהכיר את העיר.

החלטתי להתחיל במסע בעקבות הקהילה היהודית שהתגוררה בעיר. בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו לשאנגחאי פליטים יהודים מגרמניה ליטא ופולין. לאחר כיבוש שנגחאי על ידי היפנים התגוררו היהודים באזור מתוחם הידוע כגטו שנגחאי. הגטו שוחרר ב 3 לפטמבר 1945, ולאחר השחרור היגרו רבים מהפליטים לארה"ב וישראל.

אני עולה על הרכבת בתחנה סואנת במרכז העצבים של העיר ונוסע לכיוון רובע הונקו (hong kou). שמש אפרורית של אמצע אפריל מקבלת את פני. אני עוצר ומביט סביב. הרובע ישן ומוזנח, ולא מזכיר במאום את התמונות של גורדי השחקים הנוצצים המזוהים כל כך עם העיר. את אלו אפשר לזהות באופק, כמו שומרים מרחק במתכוון מהמתחם הישן. מסביב נשים זריזות תולות ערמות בלתי נגמרות של כביסה על החלונות הבתים, וזקנים רבים יוצאים לרחוב בגופיה קצרה לבנה ומתענגים על השמש הקרירה.

אני עוצר אחד מהם ושואל למיקום בית הכנסת של היהודים. הוא מגרד בפדחתו ולא ממש מבין, זקנים נוספים מגיעים ומתפתחת ביננו שיחה נעימה. חלקם זוכרים ומזכירים לאחרים. מר מינג שומע את המהומה שהתפתחה ליד ביתו. "יהודים…, כן, הם חיו פה איתנו בזמן הכיבוש של העיר" הוא אומר. "בשכונה הזו שלטו היפנים. התחילו להגיע לפה כמוית רבות של יהודים בתחילת שנות ה-40, הם חיו בעוני וצפיפות נוראית ממש כמונו. היינו כמו אחים להם והם לנו. כילדים שיחקנו איתם והיינו כולנו שווים. הם סבלו כמונו, ומתו כמונו בזמן הנורא ההוא".

הסיפורים על הזמנים ההם ממשכים, קולחים ומתנגנים. השמש עומדת כבר באמצע השמים, דבוקת האנשים מתחילה להיפרד איש ואישה לדרכם. אני נפרד מהם בצער וממשיך בדרכי, לא לפני שמינג משביע אותי לבוא שוב לביקור, לשתות תה ולהעלות עוד זכרונות.

המשכתי בצעד בטוח אל בית הכנסת המשוחזר "אוהל משה" שהפך למוזיאון קטן לזכר היהודים שברחו לפה והקימו קהילה בזמן השואה. בכניסה אני פוגש את גברת לין, סטודנטית צעירה להיסטוריה,  ומתנדבת במוזיאון כמדריכה. היא מגישה לי זוג שקיות לכסות את נעלי על מנת ולא לפגוע בריצפה המקורית של המבנה.

בקומה הראשונה ארון ספרים עטוף בבד פרוכת עבה עליו כתוב בעברית "שוויתי ה' תמיד לצידי" אשר ניתן כתרומה על ידי ממשלת ישראל לתושבי השכונה, אשר נתנו את עזרתם לפליטים היהודים. אנחנוו עולים במדרגות העץ החורקות ומטפסים לקומה השניה, אשר שימשה כעזרת נשים. במקום תערוכה של חפצים מהתקופה, בינהם קערה של פסח עשויה מעיסת נייר. אני קורא את המלים הכתובות בכתב מסולסל: "ונאמר אמן שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם ומעבדות לחירות…". לין המופתעת אומרת "לא ידעתי שזה כתב, תמיד חשבתי שזה ציור…"

השעה מתאחרת ואני מתחיל לשים פעמי לכיוון גורדי השחקים המודרנים והמרוחקים. השכונה האפורה מאחורי, וקולו של מינג מהדהד בראשי "היום לשאלתך, אין בשכונה הזו יהודים. מעטים זוכרים שהם היו כאן בכלל."

עוד באותו נושא

תגובה אחת

שלח תגובה

הוסף למטה את תגובתך, או טראקבק מאתרך. הרשם לתגובות לפוסט זה.

:

:


«
»