על מה ולמה? | כתבו לנו | הרצאות

רון טובי 碧龙

ערב חג המולד 平安夜

25.12.11 | אין תגובות | תגים: ,

השעון המעורר מצלצל ומעיר אותי מהשינה. המוח אומר שמוקדם ופוקד על הראש לצנוח חזרה על הכרית. הצילצול שב ומטריד, אני משתהה מעט במיטה, נהנה מהחמימות הנעימה אותה מספקים צינורות ההסקה המרכזית החבויים בקירות הבית. אחר כך בחוסר רצון, קם, מסיט את הוילון ומגלה עוד יום של חורף אפרורי וקודר.

כמו בצל אני מתחיל לעטוף את עצמי בשכבות המגן שיעזרו לי להתגבר על הקור שבחוץ. אני עוטה על עצמי את הגטקס, הגופיה הארוכה, רוכס את המעיל  מושך את הרוכסן מעלה מעלה מנסה למתוח אותו מעבר ליכולות שסיפק לו היצרן. לבסוף אני חובש את כובע הצמר החם ולא שוכח לעטוף את צווארי בצעיף העבה שחברתי היקרה קנתה לי לפני מספר ימים. מבט אחרון במראה, ממלא את עצמי ברחמים עצמיים. אך יודע כי אין ברירה, חייבים לצאת החוצה לעבודה.

קור עז מקבל את פני מחוץ לדלת. הרוחות המנשבות מחפשות לעצמן פתחים בבגדי ומנסות לפרוץ פנימה. כשהן לא מצליחות, הן מתחזקות כאילו מתרגזות עלי, מיללות שאינני רוצה לשחק עימן. אני מביט מעלה, הרוחות עזבו אותי ופנו לשחק עם העננים, הן מפריעות את מנוחתם מסיטות אותם ממקום למקום יוצרות בהם צורות  ומייד משנות עד שנמאס.

נהג מונית מקומי עוצר לי, הוא כבר קרוב לארבע עשרה שעות על ההגה, הוא עייף אבל איזו ברירה יש לו הוא חייב להמשיך לעבוד, לפרנס את משפחתו.הנהג מצית סיגריה, לשמור על עירנות, אני פותח את החלון ומייד סוגר שהקור חודר פנימה. "זה קר…"? הוא מגחך לעברי. "זה עוד לא נחשב חורף בכלל, חכה שיתחיל השלג, שהכול יהיה קפוא שבחוץ יהיה חמש עשרה ועשרים מעלות מתחת לאפס ולא כמו עכשיו". נראה שמצבי העיר אותו, הוא מתחיל במונולוג, מספר לי שכנראה במשמרת הזו הוא יפסיד ולא יוכל להחזיר את התשלום על הדלק והשכירות על המונית. "אני חייב לעבוד עוד כמה שעות, הרי לא ייקרה לי נס" הוא מסיים, וחוזר לשתוק.

אנחנו מגיעים לשער המפעל. אני משפשף את עיני מנסה להבין האם הגעתי למקום הנכון. החנויות האפרוריות שמחוץ למפעל שינו את עורן ובבת אחת הפכו לנערה היפה בכפר. הן עטו על עצמן שמלות אורות מצועצעות, מפתחיהן בוקעת מוזיקה שמחה ובתוכם קונים רבים יותר מימים רגילים בשעות הבוקר המוקדמות הללו. אין הרבה זמן, לכן אני מחליט לברר את פשר העניין מאוחר יותר.

תור הכניסה למפעל ארוך כמו תמיד, אחרי הכול עובדים פה כחמישים אלף איש וזוהי שעת החלפת המשמרות. אנשי הלילה יוצאים טרוטי עיניים וחוזרים למעונות השינה, מתחלפים עם אנשי משמרת  הבוקר העייפים גם הם. בזכות כרטיס הוי. אי.פי הענוד לצווארי, אני מתקדם במהירות במעלה התור הארוך, חולף על פני פנים מוכרות המברכות אותי לשלום. שומרי השער המזרחי עוצרים אותי, למרות שהם מכירים אותי ואפילו מברכים אותי בשמי הפרטי, הם עדיין מבקשים שאראה להם את  תעודות הכניסה, הכל על פי מה שכתוב להם בהוראות העבודה. בשל החשש ממחלות החורף והסארס, השומרים הצטיידו היום בנשק חדש, מדחום אלקטרוני אותו הם אוחזים בידהם ומצמידים אותו למצחי העוברים בשער. גם אלי מוצמד המדחום, נראה שהם מרוצים, אני רשאי להיכנס. חולף על פני קבוצת עובדים שהושארה בבידוד.

על שולחן המשרד שלי אני מוצא את המתנה הראשונה להבוקר, קופסת קרטון מצועצעת ובתוכה תפוח עץ גדול ומרשים. בפתק הברכה שמוצמד לקופסה כתוב שזה מאליס ובובו האחראים על מוצרי האריזה של הפרוייקט שלנו. לפני שאני מבין על מה ולמה, ליאו מנהל הפרוייקטים שלנו נכנס, גם ידיו אוחזות בקופסה דומה ותפוח בתוכה. "למה זכיתי?", אני שואל.

"היום זה ערב חג המולד!" ענה לי ליאו.

באשר הוא יצא, אני מחליט שברומא עליי להתנהג כמו רומאי או במקרה הזה סיני. אני יוצא החוצה מהשער המזרחי הקטן, חוצה את הכביש המאובק ומגיע אל רחבת החנויות הקטנות. בחוץ אווירת שוק ססגונית. איכרים ממולחים כבר העמידו שורות של עגלות מלאות תפוחים אחרים מגיעים קצת יותר מרחוק ופורקים את הפרי היקר ממכוניות קטנות. אני עובר על פני העגלות, שוזף את התפוחים הגדולים בעיני. אני עוצם את עיני ובוחר באקראי בעגלה אחת של זוג איכרים הגרים במרחק של כמה קילומטרים מהמפעל, בבוקר הם העמיסו את הסחורה על אופני התלת אופן ומאז הם פה מחכים לקונים. הגברת כבר בוחרת עבורי את התפוחים הגדולים ביותר, אין משקל, כל תפוח המונח בתוך קופסה נמכר במחיר המופרז של חמישה יואן. מאוחר יותר סיפר לי רובין, אחראי האיכות שלנו, שבשנזן המחירים גבוהים הרבה יותר. אני קונה עוד ועוד תפוחים, סביבי כבר מתקבצים כמה עשרות מוכרים וקונים אחרים וכמו סינים טובים הם מלעגים ומתווכחים על טיב התפוחים שאני קונה, וממליצים לי על תפוח כזה או אחר, מוצאים נזקים בקופסה אחת וממליצים מיד על קופסה אחרת. על הדרך הם כבר משיאים עצות שונות לחורף ולחיים בכלל, סינים כבר אמרתי.

על מנת שלא יווצר מצב לא נעים אני עורך רשימות, סופר בידי, הקבוצה שמסביבי גם היא עוזרת. לבסוף אני מעמיס את השק הגדול על כתפי, ממש כמו סנטה קלאוס הנושא עימו שק מלא בהפתעות. אני נפרד מהמוכרים החביבים ומקבוצת העוזרים, נכנס דרך השער ומתחיל לעבור במחלקות השונות מחלק את התפוחים למהנדסים, אחראי הפרוייקט, מנהלים וחברים קרובים במפעל. היום עובר בנעימים וכבר מגיע הערב לפנינו יומיים של חופש. ליאו, שילין, דינג וגאו מזמינים אותי להיפגש איתם במרכז העיר. "היום ומחר יהיו הנחות ענק" הם אומרים בעיינים נוצצות. הם לא מרבים לצאת את פתח המפעל ועבורם זו היא אפשרות מצויינת להתפרק ולהנות, להכיר את העיר.

הכנסיה

אני מגיע ללב העיר. כל הכניסות לרחובות הסמוכים פקוקים, מלאים באלפי אנשים. נראה שכל תושבי העיר הקטנה כ 3 מיליון אנשים, יצאו מהבתים ונוהרים למרכזי הקניות. אני מחליט להמשיך במעלה הרחוב, הולך לכיוון הכנסייה הגדולה. פעם ראשונה שהדלת שלה פתוחה. אני נכנס פנימה, בפנים שורת שורות של ספסלי עץ ארוכים ועליהם ישובים סינים זקנים וצעירים רבים. במרכז הבמה כומר לבוש מדי חג נושא דרשה בסינית, חלק מהקהל מתפלל בדבקות, עינהם עצומות ידיהם דבוקות האחת לשניה ושפתיהן ממלמלות. אחרים, באו בשביל החוויה, הם לא ממש מבינים על מה ומי המהומה. הכומר ממשיך ומסמן בעיניו למקהלה. הם עולים על הבמה, כ 50 נשים וגברים ומתחילים במזמורי החג, לרגע אני חושב שאני בהארלם או בכנסיות השחורות בארצות הברית, כלי הנגינה מתחילים לנגן מנגינות מוכרות. על המנגינות מתלבשות מילים סיניות. נראה שהמנגינה תופסת גם את אילו אשר לא ממש מאמינים.

אני יוצא החוצה, החושך כבר ירד ונהיה קר, קר מאוד. מחוץ לכנסיה עץ אשוח ענק, מואר באור יקרות. סוחרים ממולחים כבר פרשו שמיכות על הריצפה אחרים באו עם תלת האופן שלהם. הם מוכרים מיני "שמונצץ". דברים זולים ובעיקר לא שימושיים. אבל ביום כזה העסקים מעולים. הצעירים שיוצאים לרחובות מרגישים כאילו וקיבלו גושפנקא, אישור לקנות כמה שיותר.

פנסים מנייר עפים לשמים

הפלאפון רוטן, מהעבר השני, ליאו. "היי רון סוף סוף הגענו, בוא ניפגש ליד החנות של השיפודים. אני מפלס את דרכי בין ים של אנשים, המון המון צעירים. הם נראים כמו עכברים מורעלים רצים בתזזתיות מחנות לחנות, חייבים להספיק. נכנסים, מודדים ולבסוף מעבירים את כרטיס האשראי בנון שאלנטיות ובתמורה מקבלים שקית מלאה בבגדים חדשים ואלגנטים.

בתוך החנויות עשרות עובדים נמרצים, זו הזדמנות מצויינת בשבילם לעשות כסף, על כל פריט שהלקוח ייקנה הם יקבלו אחוז מסויים. הם עומדים שעות על הרגליים אך החיוך אינו מש מפניהן העייפות, הם מתייחסים לכל גחמה של לקוח בסבלנות מדהימה, מטפלים, עוזרים וממליצים. האנרגיות שלהם פשוט לא נגמרות. החנויות כולן מכריזות על הנחות ענק רק ליומיים הקרובים, הרמקולים מנגנים מוזיקת פופ סינית ושירי חג מולד החוזרים על עצמם עד שנראה שגם הם רוצים להתאבד.  מידי פעם קול מתכתי חוזר ומזכיר שחייבים לקנות היום כי מחר המחירים לא יהיו אותו הדבר. נראה שהמנטרה הזו עובדת על חבורת הצעירות המצווחות שלידי הן מסתכלות על השקיות הרבות שבידהן ומחליטות לקנות עוד.

סוף כל סוף אני מגיע לחנות של השיפודים. זו היא החנות בעלת המונטין הטוב ביותר בעיר וככזו היא עמוסה לעייפה. ההזמנה ההתחלתית מתחילה מ עשרה שיפודים ומעלה, התור רב ונראה שאין סיכוי. למזלי, אני מכיר את החנות זמן רב ובעל הבית מגניב לנו  30 שיפודים בלי הצורך לעמוד בתור. שילין, הגיעה עם כמה מרקי איטריות רחבות מחנות סמוכה אנחנו מסתערים על האוכל ואחר כך מפנים את המקום לקונים אחרים.

בחוץ אנחנו קונים פנס עשוי נייר, אל הפנס מחובר נר שמספק לו את האנרגיה לעוף לשמיים (ממש כמו כדור פורח מוקטן). סוף-סוף מסורת סינית בתוך כל המערביות הזו. אנו מדליקים את הנר, מייצבים אותו בזהירות במקומו, הנייר מתחיל להתנפח והופך לבלון. "זה הזמן לשאת תפילה או משאלה. כל אחד מבני החבורה נושא את בקשתו  אנחנו עוזבים את הפנס והוא עולה למעלה לשמיים מצטרף אל מאות הפנסים האחרים שמאירים את השמים בנקודות נקודות של אור.

באידו פאב

פאב באידו זהו המקום הכי לוהט בעיר.למרות ששולחן בחג עולה מינמום של 1500 יואן, השולחנות לחג הוזמנו כמה שבועות מראש ואין למצוא מקום. על הבאר מפזזות כמה בחורות נערות ולראשיהן כובעי גרב אדומים ולא הרבה יותר מזה. מלצרים לבושי בגדי סנטה חגים סביב לשולחנות מנסים למלא את דרישות החוגגים. מוזיקה רועשת אחת מתחלפת באחרת אחוז האלכוהול בדם גבוה. היום הכניסה חינם ולכן התורות בלתי נגמרים. זה מתחיל עוד בכניסה למעלית, שומרי הסף המגודלים עוצרים כל ניסיון להתפלחות, רק מי שבידיו הוכחה שברשותו שולחן נכנס בלי תור, אחרים צריכים לחכות לתורם, להמתין שמספר חוגגים יצאו ויפנו את הרחבה העמוסה. החברים שאיתי רוצים להיכנס, הם מעולם לא היו בדיסקו והסיפורים שלי על המקום עושים להם חשק. למזלי אני מכיר את בעל הבית (עיר קטנה בלי זרים כבר אמרתי). אנחנו חולפים על פני התור הארוך, כמה מיואשים נדבקים אלינו, מנסים לשכנע את השומרים שהם איתנו. אנחנו נכנסים ואני מודה לבעל הבית. הרעש מחריש אוזניים והוא עמוס בחברים ובנסיון לשכנע את קציני המשטרה שניתן להכניס עוד אנשים. אנחנו נפרדים ואני מזכיר לעצמי לקנות לו איזה מתנה. סיבוב של בירה וקולה לבנות ומוזיקה מקפיצה לא משחררת אותם, להפך הם נראים קצת מפוחדים לא שייכים, רק ליאו מנסה קצת אחר כך מתייאש אולי מתבייש לרקוד. בסיבוב השני של הבירה והקולה הם מחליטים שהם מיצו לגמרי הם מעדיפים להמשיך ולקנות.

אנחנו יוצאים החוצה, כשדלת המעלית נפתחת אני רואה זיק של תקווה בעיניהם של האנשים העומדים בתור אולי הם ייזכו להיכנס סוף סוף.

פתיתי שלג לבנים ראשונים מתחילים לרחף ולכסות את העיר, כבר מאוחר בלילה הרבה אחרי חצות אבל מהכנסיה שליד הפאב ממשיכים לשיר את המיסות בקולי קולות.  בתי העסק עדיין פתוחים ובחוץ עדיין מתרוצצים קונים רבים, נראה שהשלג לא מפריע להם, להיפך הוא נותן להם את התירוץ לקנות עוד. אני מביט על המוכרים, הם זקוקים בדחיפות למנת אנרגיה מחודשת. ולחשוב שהם עוד צריכים לסדר ולנקות את החנויות ולהגיע מחר מוקדם בבוקר לעוד יום כזה עושה לי רע. החבורה שאיתי החליטה שמספיק והם רוצים הביתה. לפני שאני מעלה אותם על המונית אנחנו קובעים למשחק מה גונג וקולה עם כנפי עוף 可乐鸡 . שילוב מנצח בין המסורת הסינית לאמריקאית.

על מה ולמה תפוח

ערב חג המולד, או בסינית הערב של השלום, בנוי משלוש מילים.

שטוח Ping – 平

שלום An – 安

לילה Ye – 夜

נעזוב את התרגום. מה שחשוב באמת הוא הצליל של המילה הראשונה- 平 ping שדומה בצליל שלו למילה 苹 ping שממנה מרכיבים את המילה "תפוח" (苹果 pingguo).

הסינים הם עם שאוהב משחקי מילים ובנוסף במסורת הסינית, תפוח מהווה שלמות בגלל צורתו העגולה. לכן, לאחר שהסינים אימצו את חג המולד הם גם נתנו לו משמעות סינית בכך שהם מחלקים תפוחים לחברים הקרובים.

שנה חדשה, חלוקת תפוחים, נשמע מוכר?

עוד באותו נושא

שלח תגובה

הוסף למטה את תגובתך, או טראקבק מאתרך. הרשם לתגובות לפוסט זה.

:

:


«
»