על מה ולמה? | כתבו לנו | הרצאות

רון טובי 碧龙

יום בדה טונג 大同

29.02.12 | אין תגובות | תגים:

האור נדלק באכזריות ומסמא את עיני, הרמקולים מתעוררים, מקרקשים בקול מתכתי ומודיעים שעוד מעט ואנחנו מגיעים ליעדנו. אני קם וראשי נחבט בתקרת הרכבת, אני משפשף אותו, קופץ את שני המטרים וחצי למטה ונעמד על הרצפה. אני מתארגן ומעיר את החבר'ה שאיתי. לחלקם זו הפעם הראשונה ברכבות שינה, הפנים שלהם אומרות הכול, הם נראים מעוכים מחוסר שינה. אני פותח את התיק ומוציא את שקיות קפה האינסנט הקטנות ועושה דרכי לפתח הקרון בו עומד דוד חימום ענק למים חמים. אני מסובב את הידית, מוציא מקרבי הדוד מים רותחים וזולף אותם אל תוך הכוסות. מאחורי כבר משתרך תור של כמה אנשים, גם עיניהם טרוטות ובידם אוחזים מנות מוכנות של אטריות.

שומרת הקרון המשועממת יושבת בתאה הקטן וקוראת ספר. אני חוזר לחברים ויחד אנו אורזים את התרמילים הקטנים שלנו. על המיטות התחתונות כבר מתיישבים מספר סינים ומאלתרים שולחן ממזוודה ששלפו מאי שם, ופוצחים במשחק קלפים, לא ממש אכפת להם שעל המיטה ישנו מישהו שישן. שומרת הקרון נעמדת, מסדרת את מדיה יוצאת מתאה הדחוס ונועלת אחריה את הדלת. הרכבת נעצרת, השומרת נעמדת בפתח ומברכת את היורדים לשלום.

השעה מוקדמת והשמש עוד מתמהמהת טיפה, כמונו היא רוצה למשוך את שנתה עוד ועוד. אנו יורדים מהרכבת לא לפני שאנחנו נפרדים מהסטודנטים הקוריאניים שעושים את דרכם לשי-אן. הם מנפנפים לנו לשלום וחוזרים לישון. אנו חוצים את המבואה המנומנמת, עוברים את שער הברזל הקטן, חולפים על פני הכרטיסנית העייפה שאפילו לא טורחת להסתכל בכרטיס. הדלת נפתחת ועשרות אנשים רצים לכיוונינו "תרצו מלון?", "תרצו אוטו או מדריך?" התחרות קשה וכוללת דחיפות וצעקות.

למרות אפשרות הבחירה באוטובוסים המקומיים, אנחנו מעדיפים לנסוע במכונית שתאפשר לנו גמישות רבה יותר. לבסוף אנו בוחרים במועמד אקראי ומתמקחים על מחיר נסיעה ליום שלם הכולל בתוכו את כל האטרקציות של האזור. מר וואנג מתגלה כנהג אחראי וקשוב. הוא לוקח אותנו לאכול באחת מהמסעדות שבעיר. "כאן מכינים את הדאמפלינג הטובים ביותר" הוא מכריז.

דה טונג (大同) – העיר נמצאת בחלק הצפוני של מחוז שאנקסי (山西) וגובלת במונגוליה הפנימית ומחוז חביי. דה טונג כמו כל המחוז כולו עשירה במחצבי פחם וברזל. מסביבה הוקמו מפעלים ומכרות כריה מה שגורם לענן שחור אפור וריח חריף של פחם לרבוץ מעל לעיר תמידית. רק השרידים ההיסטורים הרבים שמפוזרים בעיר ומחוצה לה מזכירים שפעם שימשה העיר כבירתה של סין לתקופה קצרה של כמאה שנים בתקופת ווי הצפונית.

אחרי ארוחת הבוקר, הגוף מתחיל להתעורר. גם השמש יוצאת ממחבואה מנסה לפלס את דרכה מתחת לערפילי הפיח. אנחנו עולים על המכונית, יוצאים מהעיר ועושים את דרכנו למערות הבודהיסטיות המרהיבות.

מערות יו'ן נאנג (云冈石窟) – מערכת של 53 מערות וגומחות שנחצבו לאורך של כקילומטר בנבכי הר ווזו. בתוך המערות שוכנים למעלה מ 51,000 פסלי אבן בודהיסטים בגדלים ובצבעים שונים. בניית המערות והפיסול בהם התחילה בזמן שושלת ווי הצפונית ומכילה בתוכה אוצר של פיסול בודהיסטי. החל משנת 2001 הפכו המערות לאתר מורשת עולמי רשמי של אונסק"ו. בסין קיימים עוד שלושה אתרים דומים: מערות לונגמן ליד העיר לואו יאנג, מערות מוגאו בדונג חואנג ומערות דה דזו סמוך לעיר צונצינג. כל המקומות שווים ביקור.

אנחנו מסיימים את הביקור ונשארים פעורי פה ליד פסלו של הבודהה הגדול. אט אט מתנתקים מהמערות ועושים את דרכנו אל היציאה. וואנג מחכה לנו באוטו. הוא מצית סיגריה ושואל: "איך היה?". אנחנו נוסעים ועוקפים את העיר. הנסיעה נעימה, אנחנו משאירים את עננת הפחם מאחורינו. הכביש מתעקל ופורש לפנינו נוף מרשים של הרים וגאיות. אנחנו מזהים מערות רבות  חצובות בהרים ומחליטים לעצור שם לראות מי ואיך גרים שם.

מחייה במערות – לפי הערכות במחוז שאנקסי למעלה מ 3 מיליון אנשים חיים במערות. ירדנו מהשביל ועלינו במעלה ההר, דפקנו על דלת העץ הפשוטה למראה. מתוכה הגיח בחור מבוגר. הוא היה מופתע מהפרצופים הלבנים שראה מולו, אך מיד התעשת והראה לנו את הגומחה בה הוא גר. הבית של מר גאו היה מחולק לסלון וחדר שינה. למרות הריהוט הספרטני היה בבית כל מה שצריך למחיה. מר גאו שפט מים חמים וחילק לנו תה, סיפר מעט על החיים במקום ואחר כך נפרדנו.

הכביש ממשיך להתעקל ולחשוף עוד ועוד מסודותיו. החבר'ה מאחור ישנים ומותרים אותי עם המחשבות על המקום על החיים במערות ועם וואנג שמהמהם שירים ביחד עם הרדיו. אנחנו מקשקשים מעט, הוא מספר על התחרות העזה וכמה קשה לפרנס משפחה. לפתע וואנג לוקח סיבוב גדול ובסופו מתגלה בפנינו מראה מרהיב.

שואנג קונג סי (悬空寺) והמנזר התלוי (恒山) – ההר עצמו, נחשב לאחד מחמשת ההרים הקדושים בסין והצפוני שבהם. המנזר התלוי נקרא כך מאחר והוא למעשה נבנה על צלעו של ההר בגובה של חמישים מטר מעל פני הקרקע ומזוויות מסוימות אכן נראה כאילו הוא תלוי. המנזר נבנה בשנת 491 ושופץ לאורך השושלות השונות. קורות עץ שהוחדרו אל תוך ההר משמשות כיסודות המנזר. מערכת מדרגות מובילה אותנו אל המנזר, אנו עולים וביחד עם מטיילים אחרים נהנים מהפלא הארכיטקטוני הזה על מבניו השונים. למי שרוצה להמשיך לטייל, לטפס על ההר עצמו ולגלות את המנזרים הנוספים והמבודדים שלו יכול להמשיך לשמורת הטבע שעל ההר עצמו.

אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת צהריים מאוחרת באחת מהמסעדות שליד ההר. אנחנו מחשבים את הזמנים ומתייעצים עם וואנג הוא ממליץ להמשיך למקדש העץ.

פגודת מקדש פו גונג (佛宫寺释迦塔) – הנסיעה לפגודת העץ מהמקדש התלוי עורכת כשעה. פגודת העץ נחשבת להעתיקה ביותר בסין ויש לה היסטוריה של למעלה מאלף שנים. הדבר המיוחד ביותר בפגודה הזו חוץ מהמבנה המרשים שלה היא העובדה כי נבנתה ללא שימוש במסמרים. אנחנו עולים על הפגודה ומשקיפים על הנוף המרשים מלמעלה. השמש כבר מתחילה להתעייף ומתחילה לרדת מטה. גם אנחנו עייפים. אנחנו עולים על המכונית וחוזרים לעיר דה טונג לתפוס את רכבת הלילה חזרה בייג'ין.

בעיר דה טונג עצמה ישנם עוד מספר אתרים מעניינים אותם ניתן לשלב כחלק מהביקור. לדוגמא, להגיע לחלקים מהחומה הסינית הנמצא לא רחוק מהעיר עצמה. לכל האתרים שהוזכרו אפשר להגיע בתחבורה ציבורית מהעיר דה טונג עצמה. לגבי הביקור במערות, צריך מזל. לא בטוח שכולם מכניסי אורחים ומומלץ להצטייד בדובר סינית.

עוד באותו נושא

שלח תגובה

הוסף למטה את תגובתך, או טראקבק מאתרך. הרשם לתגובות לפוסט זה.

:

:


«
»