על מה ולמה? | כתבו לנו | הרצאות

אורחים

הנוסע המתמיד

15.10.12 | אין תגובות | תגים:

***

פוסט אורח של אלכס לויט

נכתב ב- 2009

לאחר אינספור טיסות מטעם העבודה לסין הרחוקה

***

יום שבת כמעט שבע בערב. אשתי בחדר העבודה, בתי היחידה משחקת לידי. מתבונן בה כאילו זה המבט האחרון, הבגידה הנוספת יוצאת שוב לפועל. כאב חד מפלח את בית החזה. שואל אותה מה תרצה שאביא לה מחו"ל כמו כדי לשקר שזוהי מטרת הנטישה. היא לא מתייחסת אלי כמו כבר ויתרה עלי. פיתחה לה שיטות, הזנזונת הקטנה, בדיוק כמו אמא שלה שמתעלמת ממני שם בחדר העבודה. ואני רוצה לצעוק "היו איתי אני הולך, עוד מעט עלוב בודד בעולם. תתייחסו אלי, תראו לי שלמישהו מזוין אכפת ממני". ואין תגובה ולי אין פרצוף להתחנן על מקומי. זה אני שנוטש, זה אני שבוגד.

חמש דקות למונית אני נותן קריאה של ייאוש ואז מתקיים לו טקס קטן של חיבוקים במעלה הרחוב ליד איש זר שמתפרנס מהזמן. חיבוקים מזויפים, כאב עמוק של כולם. אני לא מדבר כל זמן הנסיעה, מהנהן או מחייך בזיוף למלמולי הנהג כל הדרך לנתב"ג. עוד מעט לא אהיה במשך שבוע כאן ליד המוכר והאהוב. ליד בתי, ליד אשתי. ברגעים כאלה מתחוללת סופת הוריקן של מחשבות כפירה. של איפה יכולתי להיות אבא טוב יותר, איך יכולתי לתת לאשתי יותר ספייס. איך יכולנו לשכב חמש פעמים בשבוע האחרון ולא עשינו זאת.

נדמה לי שהפחד מהתרסקות אפשרית של המטוס מעורר בנו את הרצון להיות טובים יותר, זכירים יותר וכאלה שאם ימותו אז ברור שאין להם תחליף. אבל עכשיו במונית, אני נראה לעצמי כל כך בינוני. שוב לא הצטיינתי בשבוע האחרון, אפילו לא היום. מת שהיא תתקשר אליי, תאמר לי שהיא סולחת. שאני מהמם והגבר של המאה אבל דממה. כבר סיפרה לי בעבר שהיא מרגישה נבגדת, ננטשת. שכשמגיע הרגע היא מפעילה מנגנון גנטי מבריק, ומוציאה אותי מהתודעה שלה כדי לשרוד. זה לא שהיא צריכה אותי, היא זקוקה לאבא של הילדה שלה. היא צריכה אותי לפרקטיות הסיזיפית של התמודדות היום יום. קצת מעליב אבל לפחות היא צריכה אותי. עכשיו גם זה לא.

נתב"ג 2000 מולי, שתי סיגריות ברצף ואנשים שהולכים מהר. הנה הלחץ המשונה להיכנס פנימה, מתחיל. שואב את הסיגריות ונכנס לתור של נוסעי אל על. שמונה בערב במוצ"ש היא שעתם המכוערת של אנשי העסקים בדרכם למזרח. כולם בטלפונים סוגרים פרטים אחרונים עם הבוסים, פקודים, לקוחות וכיוצא באלה. אני עוד לא מתאושש, עובר את הביטחון בשתיקה. נוסע מתמיד, בודד בתור ללקוחות הזהב של אלעל. כוסאומו שוב מפוצץ כאן בגברים כסופים עם מזוודות קטנות והמון אגו של שדרוג וודאי לביזנס. נדמה שכולם כאן מכירים ולא מהבית או מהצבא, סתם מקופסת פח מעופפת שורה 11, סלוט של מנצחים עם גלן מוראנג'י.

כשמגיע תורי כבר ברור לי מראש שקרב השדרוג נועד לכישלון אז אני שואל בתבוסתנות אם יש סיכוי והדיילת המזדרגגת כמו לקבור אותי סופית עונה בחיוך משמיץ "לא נראה לי". כוס אמא שלכם אל על. כוס אמא של יום שבת העמוס. זה בכלל על חשבון ימי החופש שלי היום הזה, מה כולכם, אנשי עסקים עלק, עלובי נפש, עושים פה. אני טס פעם בחודש למרחקים ארוכים, קצב צבירת הנקודות שלי אדיר ועדיין זה לא מספיק למזדיינים האלה לשדרג אותי למחלקת עסקים? איזה עליבות. המטוס ממריא והבדידות נוסקת לשיא. שתים עשרה שעות לפני, ליד חלון, עם עוד שני שמנים. אין יוצא ואין בא. תבוסה ועוד תבוסה והכאב לא מרפה.

תמונות: מטוס, אלכס לויט

עוד באותו נושא

שלח תגובה

הוסף למטה את תגובתך, או טראקבק מאתרך. הרשם לתגובות לפוסט זה.

:

:


«
»